אז זמן מה חלף מאז ההגיג האחרון וכנראה לא בכדי. זמן הוא תנאי הכרחי לכל התבוננות, תבונה ותהליך של חיפוש או הבשלה ומכיוון שהמקום ממנו אנו פוגשים אתכם הוא האני האישי שלי ושל רויטל, מן הסתם הזמן הנחוץ לנו הוא הזמן שיעבור עד ששוב נשתמע, נשוחח ונוליד יוזמה חדשה.
תמיד האמנו והדגשנו את חשיבות היחסים בין אנשים באשר הם חיים, מקיימים דרך כלשהיא או לוקחים על עצמם משימה כלשהיא.
אנחנו רואים כטעות נפוצה את ההתמקדות ב"מה" שעלינו לעשות תוך הזנחה ברורה של: הכעסים, האהבות, השנאות, הקנאה, התסכול הנולדים בתוך כל אחד מאיתנו באשר הוא אדם במגעו עם אנשים נוספים.
"משל הקיפודים" מספר על קבוצת קיפודים שיה לה צפוף מדי להיות בקרבה עד כדי כך שדקרו אחד את השני, ואז החליטו להתרחק ולהימנע מהדקירות והכאב שבקרבה, וכך עשו. ובאמת היו מאושרים יום, יומיים, שלושה עד ש..פתאום הגיע הסתיו ונהיה להם קר ואז החליטו לחזור ולהצטופף כדי לחמם אחד את השני, ובאמת נהיה להם חם ונעים. אבל שוב עבר יום או דקה ומתוך החום יצאו הקוצים ודקרו ושוב היו צריכים להתרחק ולמעשה אומרת האגדה שעד היום הם שם מתרחקים ומתקרבים ולא מוצאים מנוח.כמו שכבר הבנתם הנושא הוא קבוצה, הצורך בקבוצה, התענוג שבהשתייכות וממול הצפיפות, הדקירות, ההצקות, אובדן העצמאות.
בסדנה הבאה שלנו התהליך הקבוצתי יהיה גם "האיך" וגם "המה", נחזור ונשחזר לעצמנו מהי חווית ההשתייכות עבורנו? האם אנחנו יותר נדקרים או יותר מתכרבלים בהנאה? או אולי אנחנו אוהבים לדקור ולהתכרבל וזו בעיה עבור זולתנו?
נבחן מתוך חוויה מתי מתקיימת קבוצה? בזוג? במשפחה? בקהילה? ישנו איזה הלך רוח שנושא הקבוצה שייך אי שם לימי נעורינו ועם התבגרותנו עלינו לזנוח את העניין ולהתייחס לעצמנו, למשפחתנו ואולי בכלל כל הזמן רק כל אחד לעצמו. אבל גם אצלי וגם אצל רויטל ובעיקר במפגשנו הרבים אתכם חוזר שוב הצורך בבירור הזה גם כשאלה פילוסופית עקרונית, אך בעיקר כקרקע, אולי לשינוי, להתחדשות בשארית החיים שלפנינו. אולי לא כל מה שקשור בשיתוף שייך לעברנו.
